פלאפון תקשורת בע"מ נ' ברגיג

החלטה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בבקשה למתן אורכה להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר ובבקשה לביטול פסק הדין שצורפה לה - אני דוחה את הבקשה.

פסק הדין בהעדר התייצבות הנתבעת או מי מטעמה לדיון ניתן ביום 30/1/13 (פסק הדין). פסק הדין דוור בדואר רשום בצירוף אישור מסירה ביום 18/2/13, לבא כוחה באותה עת, עו"ד גולדשטיין (אישור המסירה סרוק בתיק).

כרקע לטענות הנתבעת ולהבהרת הדיון בהמשך אציין, כי התביעה בתיק זה נמחקה מחוסר מעש על פי החלטה מיום 25/12/11. בהמשך, בהחלטה מיום 21/2/12, נעניתי לבקשת התובעת לבטל את המחיקה מחוסר מעש. זאת, לאחר קבלת תגובת ב"כ הנתבעת, עו"ד גולדשטיין. בהמשך להחלטה זו, נשלחה לעו"ד גולדשטיין, הזמנה לדיון ליום 30/1/13, הוא הדיון שאליו לא התייצבו הנתבעת או מי מטעמה (ראו הודעת מנ"ת מיום 12/5/12).

הבקשות שבכותרת הוגשו ביום 23/1/14, בחלוף כשנה מאז שניתן פסק הדין בהעדר התייצבות, באמצעות ב"כ אחר, עו"ד אבירם. לאחר שהוגשו הבקשות, ביום 3/2/14 הגיש עו"ד גולדשטיין בקשה לשחרור מייצוג תוך שציין, כי הנתבעת ניתקה קשר עמו מעל לשנה וכי הוא מצוי בניגוד עניינים מהותי. הוריתי על שחרורו, נוכח הגשתן של הבקשות הנ"ל ע"י עו"ד אבירם.

דיון והכרעה

כידוע, לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי ניתן להגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות, בתוך 30 ימים מהמסירה.

לעניין הבקשה לאורכה טוענת הנתבעת, כי היא עצמה לא ידעה על פסק הדין והוא לא הומצא לה. נודע לה על פסק הדין רק בשל כך שהוצא כנגדה צו עיכוב יציאה מהארץ, במסגרת תיק ההוצל"פ לביצוע פסק הדין. את דבר קיומו של הצו גילתה ביום 1/1/14, עת שביקשה לצאת מהארץ.

תצהירה של המבקשת שניתן בתמיכה לבקשה לאורכה ולבקשה לביטול פסק דין כאחד, דל בפרטים עובדתיים ורווי בסעיפים שנכתבו על פי ייעוץ משפטי. התצהיר חסר בכל הקשור למועד שבו נודע לנתבעת על פסק הדין, שניתן בהעדר הנתבעת וביטולו מבוקש בהליך זה. בתצהירה היא מציינת, כי עו"ד גולדשטיין ניתק עמה קשר מזה כשנה, היא לא ידעה על חידוש התביעה ולא קיבלה את ההחלטה בעניין זה, כמו גם את הזמנה לדיון, אך אין כל התייחסות לשאלה מתי נודע לה על פסק הדין. הטענה שנודע לה על פסק הדין רק ביום 1/1/14 בשעה ביקשה לצאת את הארץ וגילתה שהוצא כנגדה צו עיכוב יציאה, מופיעה בבקשה בלבד. אין לה זכר בתצהיר ואף לא צורפה ראיה כלשהי אחרת לתמיכה בה.

השאלה מתי נודע לנתבעת על פסק הדין שניתן בהעדרה, היא שאלה מרכזית בבקשה למתן אורכה להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. שהרי בקשה לביטול פסק דין יש להגיש בתוך 30 ימים ממועד המסירה ואילו בענייננו מוגשת הבקשה לאורכה להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, בחלוף כמעט שנה ממועד זה. המועד שבו נודע לנתבעת על פסק הדין הוא עובדה מהותית שיש לתמוך אותה בתצהיר. לא כך נעשה, וההתעלמות מהעניין אף אומרת דרשני. מכל מקום, די בהעדר ציון הפרטים מהותיים בתצהיר, כדי לדחות את הבקשה לאורכה להגשת בקשה לביטול פסק הדין.

לא רק זאת. התובעת השיבה, כי טענתה של הנתבעת כאילו נודע לה על פסק הדין ובתוך כך על חידוש התביעה, רק בשל צו עיכוב היציאה מן הארץ, איננה נכונה, שכן קודם לכך, הנתבעת שוחחה עם פקידת הגביה במשרד ב"כ התובעת ושאלה לאפשרויות הסדרת החוב בתיק הוצל"פ הפתוח, שהנתבעת הייתה מודעת לו היטב. בסופו של דבר, לא הושג הסדר בשל חוסר יכולת כלכלית של הנתבעת לעמוד בהסדר התשלומים שהוצע והנתבעת השיבה לפקידה, כי תפנה להוצל"פ לחקירת יכולת. התובעת צירפה את תצהיר הפקידה לאימות הטענות.הנתבעת השיבה, בתגובת בא כוחה, שלא נתמכה בתצהיר, כי נציגת התובעת אכן פנתה אליה לנסות להסדיר את החוב, אך הנתבעת ידעה שהתביעה כנגדה נמחקה וסברה, כי זהו ניסיון של התובעת לגבות את החוב על אף שהתיק נמחק (ס'7).

הנה, אפוא, לא רק שמלכתחילה אין בתצהיר מידע כמצופה וכנדרש, על המועד שבו נודע לנתבעת על פסק הדין ואין בו אימות של הטענה, כי נודע לה על פסק הדין רק ביום 1/1/14 בשעה שנתקלה בצו עיכוב היציאה מן הארץ; גם בתגובה לתשובה, אין הסבר של הנתבעת כדבעי, בתצהיר, לטענה שהיא הייתה מודעת לחוב בתיק ההוצל"פ הפתוח במועד מוקדם יותר, בשל השיחה הטלפונית עם פקידת הגביה במשרד ב"כ התובעת.

למותר לציין, כי גם מיום 1/1/14 ועד שהוגשו הבקשות הנ"ל, חלף פרק זמן משמעותי וניכר של למעלה מ- 21 ימים. כאשר מדובר בפסק דין שניתן לפני כשנה והמועד להגשת בקשה לביטולו הוא 30 ימים ממועד המסירה, היה מקום להגיש את הבקשות לאלתר ולא להשתהות עוד 3 שבועות.

לאור האמור אני דוחה את הבקשה למתן אורכה להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות מצד הנתבעת. לא הוכח המועד שבו נודע לנתבעת על פסק הדין ולא ניתן כל טעם שמצדיק מתן אורכה להגשת בקשה לביטולו כשנה לאחר שניתן.

על מנת לסבר את האוזן ולהפיס את הדעת אציין עוד, כי עיינתי גם בבקשה לביטול פסק הדין לגופה וטענות הצדדים בה; ואינני סבורה, כי יש מקום להיעתר לה, גם אילו הוגשה במועד ואילו לא נדרשה אורכה לצורך הגשת בקשה לביטול פסק הדין.

אין חולק, כי הזימון לדיון דוור לב"כ הנתבעת לעת ההיא, עו"ד גודלשטיין. להזכיר עוד, ההזמנה לדיון בתיק באה לאחר שניתנה החלטה בדבר ביטול מחיקה מחוסר מעש, החלטה מיום 21/2/12. ב"כ הנתבעת הגיב לבקשה זו וההחלטה בה ניתנה רק לאחר קבלת תגובתו. ההחלטה על ביטול המחיקה מחוסר מעש אף היא דוורה לו. דהיינו: חידוש ההליכים כמו גם ביטול המחיקה מחוסר מעש, לא נעשו באחת ולא הפתיעו כרעם ביום בהיר.

משנעשה זימון לב"כ הנתבעת, עסקינן בביטול שבשיקול דעת, ביטול מן הצדק. בבקשה מסוג זה יש לשקול את התנהלות המבקשת וסיבת מחדלה, מצד אחד ומצד שני, את סיכויי הגנתה. "ככל שהתשובה לאחת מן השאלות משכנעת יותר ובעלת משקל, קטן המשקל יש לייחס לתשובה האחרת, אלא שכך או כך יש לתת את הדעת על שתי השאלות ולבחון את התשובות לגופן. על מי שמבקש ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, הנטל להראות כי יש לו אינטרס לבטל את הפסק וכי קיים סיכוי טוב כי התוצאה תשתנה אם ינוהל דיון לגופה של התביעה. עליו לשכנע עוד כי לא השתמש לרעה בהליך השיפוטי ולא התעלם במכוון מקיומו.." (גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית (תשס"ט) 372). "אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית המשפט, בדרך כלל בהטלת הוצאות על המבקש (אפילו יזכה בבקשה לביטול) .." ואולם "כאשר התנהגותו של המבקש אינה רשלנית בלבד, אלא עולה היא כדי התעלמות מודעת מההליך המשפטי ומגלה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין, לא תמיד יוכל הוא לכפר על מחדליו בתשלום הוצאות (אפילו הראה סיכויי הצלחה)" (שם, בעמ' 373. ראו גם ע"א 625/68 מפעלי הבניה נ' החברה הדרומית, פ"ד כג(2) 721, 723ב).

אני סבורה, כי התנהלות הנתבעת בתיק, בתמונה שמתקבלת לכל אורך ניהולו ובענייננו הספציפי, מהווה זלזול בחובתה כבעל דין ובהליכים; וכי בנסיבות העניין, לא ניתן להתיר לנתבעת לכפר על מחדליה בתשלום הוצאות. זאת, על אף שנתתי את המשקל הראוי לכך שהתוצאה היא שננעלו בפניה שערי בית המשפט. אציין כי מנגד, בשעה שמדובר בבעל דין שמזלזל בחובתו כבעל דין, התוצאה מוצדקת מבחינת שיקולי מדיניות ראויים. כפי שנקבע ברע"א 1957/12 חלה נ' כהן (כב' הש' זילברטל מיום 22/5/12) בית המשפט מופקד על הזמן השיפוטי, שהינו משאב ציבורי מוגבל, ועליו להבטיח קיומם של דיונים במועדם וכסדרם, על מנת שזמנו של הציבור לא יהיה הפקר. "מתן הזדמנות נוספת [לנתבעת] פירושה שבעל דין אחר, שעניינו יכול להיות דוחק, יישמע במועד רחוק יותר. בעבר כבר נפסק כי: 'שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה'".

לטענת המבקשת, היא לא ידעה על הדיון וכלל לא ידעה שהתובענה חודשה, לאחר שנמחקה מחוסר מעש. בא כוחה לא יצר עמה קשר מזה כשנה ולא עדכן אותה בחידוש ההליכים. גם בתגובתה לתשובה הוסיפה וחידדה כי איננה מלינה על התובעת או בא כוחה של התובעת אלא על עורך דינה שלה, שזנח את המשך ניהול ההליכים מבלי ליידע את הנתבעת על חידושם (ראו ס' 3).

גם אם אניח כי טענות הנתבעת כלפי בא כוחה מוצדקות, אין בטענות כדי להועיל לנתבעת, שכן הן במישור של היחסים שבין הנתבעת לבין בא כוחה. לעניין דומה, שבו נדחתה בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, שנשענה על טענות כלפי ב"כ המבקש בהליך, ראו: רע"א 5533/03 עבד אלראוף נ' נדב (כב' הש' ריבלין מיום 14/12/03). בית המשפט ציין כי התנהלות המבקש הוא עצמו בכך שלא התעניין אצל בא כוחו לגבי מצב ההליכים מהווה התרשלות מצדו כבעל דין וכי "במצב דברים זה, ולאור התמשכותם ללא צורך של ההליכים .. היענות לבקשה .. תסב נזק רב למשיב ותעמוד בניגוד לאינטרס הציבורי ביעילות הדיון וסופיות הדיון. אין כל סיבה שהמשיב 1 ישא בנזק שגרם למבקש, לפי טענתו, בא כוחו לשעבר. מובן כי המבקש חופשי לבקש תרופה לנזקיו הנטענים בדרכים חוקיות אחרות".יודגש, למען הסר ספק כי אינני קובעת, חלילה, דבר במישור היחסים שבין הנתבעת לבין בא כוחה (עניין שכלל לא התברר במסגרת בקשות אלה, שבא כוחה לשעבר לא היה צד להן).